אויש תסתמי: תורת יזיזה

חגית גינזבורג חזרה מחופשת סוף השנה שלה בריביירה של סומליה, ישר לתוך מערבולת של שאלות, חרמנות ותשוקה לידיד אחד, איתו היא נורא רוצה לשחזר את הלילה ההוא ולא מצליחה

אויש תסתמי

אני רוצה לומר למישהו שבא לי לשכב איתו, ואני לא מסוגלת.

כבר שבועות אני מסתובבת עם הרצון הזה, טפיל אובססיבי שהקים מאחז אצלי בכל מיני פינות אפלות של המוח ומביס בהצלחה את מנגנון ההדחקה המיומן שלי. הוא מופיע לי ברגעים הכי לא צפויים – במהלך צפייה בסרט עם שחקן שמזכיר אותו כי לשניהם יש, נניח, גבות; בחלומות אירוטים שמבליחים באמצע השנ”צ או ברגעי חרמנות קשים תחת השפעת אלכוהול. כמו טרול הוא מזנק למרכז התודעה שלי, ערמומי, שעיר וקורץ לי “היוש, זוכרת אותי, החשק המעצבן והעקשן לשכב עם ההוא? אז אני עוד פה!”. אבל גם אחרי שהבנתי ואף השלמתי עם קיומו של הרצון הזה, אני לא מצליחה לעשות שום דבר בקשר לזה, חוץ מלהעמיד פנים שאני בכלל לא רוצה לשכב איתו, כי נדמה לי שזה מה שהוא היה מעדיף.

זה נתון די מדהים לגלות על עצמך, בגיל 30 גוינג און 31, שלמרות שמאז ומעולם תפסת מעצמך אדם כן, ישיר, נטול טקט לעיתים, יש דברים שאת פשוט לא מסוגלת לומר. כמו לבשר לידיד שלך, זה שאיתו שכבת לפני כמה שבועות, שבאמת מגניב לך עם החברות האמיצה הזו שצמחה ביניכם, אבל שאת גם פאקינג רוצה לשכב איתו שוב.

מדהים גם לגלות שיש לך יכולת פנומנאלית להטביע את עצמך בסשנים של רציונליזציה מהזן הנחות ביותר. “לא, לא באמת מתחשק לי לשכב איתו שוב. הוא חשוב לי יותר בתור חבר” או “זה לא יעשה לי טוב כי לא יוכל להתפתח שום דבר רציני בינינו”. כל זה, בזמן שכל נים ונקבוביות בגוף שלך משוועים שוב למגע שלו ונדמה שכל המעורבים בדבר אצלך מבינים את זה, חוץ ממך. עד שלבסוף לא נותרת ברירה. את מכירה בחשק הזה, ואת מכירה גם באפשרות שהוא לא יוכל להתממש לעולם.

 

אז נכון, הסקס ההוא שקרה בינינו היה למרבה הצער, לא משהו. שילוב של כל מיני נסיבות אנושיות ולגיטימיות, שהסתכמו בכך שהערב הסקסי שלנו הפך מביך למדי. אם הוא לא היה גם ידיד שלי, ייתכן שלא באמת היה לי אכפת. אבל במקרה הזה היה לי אכפת מאוד ואיכשהו הצלחתי לגרום לכך שנעשינו סתם חברים, וכל אזכור של סקס או של המשיכה שהייתה בינינו קודם לכן התאדו אל האוויר הקר של ינואר.

בהתחלה זה דווקא היה לי מצוין, אמרתי לעצמי “תראי איזה יופי, כמה התבגרת. מגיע לך פרס, עכשיו גשי לסניף זארה הקרוב ורכשי לעצמך אחד”. אבל מהר מאוד התעורר מרבצו אותו טרול חרמן, שתבע את המגיע לו – מין ראוי והגון עם הגבר הזה. פיצוי. לכאורה, זה אמור להיות עניין פשוט מאוד: להתקשר או לסמס, לשלוח מייל או אינבוקס בפייסבוק, ולהכריז בפניו שאת עדיין חפצה לחוש את גופו המיוזע מעליך. ובתיאוריה זה באמת נחמד, לסבור שכולנו פאם פטאליות שמסוגלות לתבוע את רצוננו, מתוך ידיעה ברורה שאף גבר לא יסרב לנו. במציאות, שלי לפחות, האפשרות שהוא יגיד לי לא היא מאוד מוחשית, מסיבות כאלה ואחרות שאינן קשורות בהכרח אליי, והיא מהלכת עליי אימים. אי אפשר גם בלי אותו פתגם עתיק שכל בחורה שמעה בחייה לפחות 124987 פעמים: “אם הוא היה רוצה, הוא כבר היה עושה משהו בקשר לזה”.

אז אחרי שדשתי בנושא הזה ביני לבין עצמי, הבנתי לבסוף, באופן צלול מאוד וברור, שהבעיה היא לא בחוסר הביטחון שלי או בחרדה מקבלת דחייה, כמו שאני פשוט מפחדת מאוד לומר את האמת. וזה נכון בכלל בכל מה שקשור לאינטראקציה הנשית-גברית, לא רק בהקשר המיני. להרבה נשים קשה מאוד לומר: מעליב אותי שאתה לא משיב לסמסים שלי, למרות שאני רואה שקראת אותם. קשה להן להתקשר אליו ולהגיד: אולי תקפוץ הערב? אני מרגישה בודדה והנוכחות שלך תשמח אותי מאוד. האם זה פאסון? האם זה חלק ממשחק המוחות המייגע שאני ואחיותיי מנהלות איתכם? האם כולנו מטומטמים לגמרי? או שאולי האמת הפשוטה פשוט מפחידה אותנו בפשטות שלה, וגם ההבנה שאם לא נסבך אותה קצת ונזרוק לשם מניפולציות, העמדות פנים ושאר ירקות, היא תהיה נורא משעממת?

כי מה הדבר הנורא שיקרה אם אשיל מעליי את מסכת השאלות, התהיות, ההרהורים ופשוט אתייצב מולו ואומר לו “בוא”? מקסימום, הוא יגיד לי “לא”, ואני קצת איעלב וארגיש מושפלת. שום תחושה שלא מתפוגגת אחרי כמה ימים פלוס איזה ריבאונד. ואולי, בעצם, מה שאני מפחדת ממנו היא לאו דווקא הדחייה, כמו ההכרה באמת: בזמן שאני משתוקקת לשכב איתו שוב, אצלו המחשבה דווקא מעוררת גועל או רתיעה. אולי הוא מתחרט על מה שקרה בינינו ואולי, רק אולי, הוא פשוט לא כל כך נמשך אליי. בעצם, אולי זה אפילו פשוט יותר – אולי אני חרדה לומר את האמת, כי אני מפחדת שכתשובה, אקבל את האמת בחזרה.