הקרב על הממלכתיות
אייל גולן הוא זמר שיכול, כלכלית ואמנותית לעשות הכל,
חבל שבמקום זה הוא מבזבז את הזמן על לנסות להיות שלמה ארצי
ישראל היא כבר לא מדינה שיש לה את אייל גולן
אלא אייל גולן שיש לו מדינה .
וכיאה לרשות ריבונית בסדר הגודל המדובר,
כל הנתינים צריכים להיות מרוצים ,
וזה כל מה שטוב ורע באלבום החדש של אייל גולן
ברוזולציות גבוהות יותר ל”הלב על השולחן ” יש שתי בעיות מרכזיות.
האחת נמצאת בשירים בהם גולן -מה מנסה ,מהרמקולים אפשר להריח את הזיעה
להיות שלמה ארצי ,”סטוטס מאוהב ” (שדומה מאוד ללאן לאן לאן”
של שלמה ארצי ) “הלב על השולחן” ,אוקיונוס” “אתן לך”(שגם נוגע בזאק ברל)
מנסים לקחת את הטקסטים שגולן מבצע צעד קדימה וזה מצויין.
הבעיה היא שגם ארצי הוא לא ארצי כבר 20 שנה ,
והקלישאות המעייפות האלה לא שמות על השולחן את הלב ,אלא את הראש לתנומה
בנוסף לכך גולן מנסה להיות ארצי בתור זמיר ,לא כמספר סיפורים-כלומר,
הוא לוקח שירים שהם סיפורים קטנים ומבצע אותם בקול הזמיר שלו ,
מה שמעקר את האגביות הזו שיש בשירי ארצי ,לפחות הטובים שבהם.
ובכלל אייל גולן הוא מגדולי הזמרים שהיו כאן ,אחד שכוס קפה איתו באמת יכולה לעלות אלף דולר
חבל על הזמן שהוא מבזבז בהלדמות למישהו אחר,כה שונה ממנו,
בשם מה שעושה רושם של מאבק בכורה על הישראליות .
גולן דוקא נראה כמו מי שמבין שהחיים קצרים מידי בשביל זה.
הבעייה השנייה באלבום היא שלפחות חצי מ17 השירים בו לא משתלבים
עם הניסיונות של גולן לאתגר את עצמו ולכן מיותרים.
המנון איצטדיונים מעולה (“היא לא את”) יציאת בלקן ביט בוקס (“געגועים”)
ובלדה חזקה (“העץ שבגן”) הולמים אותו ,לא טקסטים מביכים של יוסי גיספן,
שיר דביק מידי לאמא וקשקושי דאנס לא ראויים למאכל כמו “ישראל” ו”אשאל”
המשותף לו ולעופר ניסים .
מילא האקסיומה המפוקפקת שגורסת שגולן צריך להוציא דיסק בכל שנה :
עליית המדרגה של גולן צריכה לחשוב על שלמות על היצירה ,
ולא על כמות .
ואלה שמחכים לאלבום מופת אמיתי של אייל גולן,מאסטרפיס מפיו של זמר
שמסוגל כלכלית ואמנותית לעשות הכל- הם המקופחים הפעם .
מצד שני ,לא נורא ,הם רגילים.
קרדיט לכותבת -עינב שיף ידיעות אחרונות מתוך פלוס מינוס